פסק-דין בתיק ת"א 579-07

רקע :

התובעים על פי כתב התביעה המתוקן הנם בנק מזרחי המאוחד בע"מ ועו"ד עדינה וויל, כונסת הנכסים על המקרקעין (להלן: "הבנק" ו "כונסת הנכסים" בהתאמה), ואילו הנתבע הוא עיזבון המנוחה סלימאן נזירה ז"ל (להלן: "המנוחה"), שהיתה בעבר בעלת הזכויות במקרקעין העומדים במרכז המחלוקת, הידועים כגוש 16508 חלקה 61 בנצרת (להלן: "המקרקעין"). במקור, כלל כתב התביעה את המנוחה כנתבעת ישירה, אך בשלב מסוים לאחר תחילת ההליכים הלכה המנוחה לעולמה וכתב התביעה תוקן בהתאם.

במסגרת התובענה מבוקש ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי מסמכי שעבוד המקרקעין הנ"ל לטובת הבנק, עליהם חתמה המנוחה ביום 6/2/97 נערכו לצורך הבטחת חובות בנה, סלימאן עאזר מוניר (להלן: "מוניר"), לבנק, וכי הרישום בשטר המשכנתה לפיו מופיעה המנוחה הן כממשכנת והן כלווה בטעות יסודו והוא נעשה בניגוד לכוונתם האמיתית של הצדדים.

עוד מבוקש להצהיר כי בנסיבות אלה, מימוש המשכנתה לצורך החזר חובותיו של מוניר נעשה כדין ומכירת המקרקעין לידי צד ג', שאושרה על ידי רשם ההוצאה לפועל ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין, נעשתה כדין, כך שיורשי המנוחה אינם זכאים להשבת כספי התמורה שנתקבלו בגין מכירת המקרקעין.

המסגרת העובדתית העולה מכתבי הטענות :

ביום 17/11/96 פתח מוניר, בנה של המנוחה, חשבון בסניף הבנק בעפולה. בסמוך למועד פתיחת החשבון, הגיש מוניר בקשה לשומת נכס מקרקעין לצורך בטחונות, וזאת ביחס למקרקעין העומדים ביסודה של התביעה, שהיו אותה עת בבעלות המנוחה. לצורך פירעון שכר טרחת השמאי, מבצע השומה, מסר מוניר לבנק הוראה בלתי חוזרת לחייב את חשבונו בסכום הנקוב בחשבונית השמאי מיד לכשזו תומצא לבנק.

ביום 5/2/97 חתם סלימאן פואד, בעלה של המנוחה, בפני עו"ד בוטרוס מנסור, על טופס, שכונה על ידי הבנק "הצהרת בן זוג", במסגרתו הצהיר כי ידוע לו שלהבטחת אשראי בסך 150,000 ש"ח שיקבל מוניר (ששמו הוסף בכתב יד), הסכים הבנק לקבל משכנתה על המקרקעין שבנדון, וכן הוסיף כי הוא מוותר על כל זכות שיש לו במקרקעין על פי כל דין ולא יעלה טענות כלשהן בקשר עם יצירת המשכנתה, לרבות בעניין מימושה על ידי הבנק.

למחרת היום, ביום 6/2/97, שעבדה המנוחה לטובת הבנק במשכנתה מדרגה ראשונה את זכויותיה במקרקעין, לרבות הבנוי עליהם, להבטחת אשראי שניתן לה, ללא הגבלה בסכום. בשטר המשכנתה מצוין שם הלווה ושם הממשכן כדלקמן: "ה"ה סלימאן נזיר מס' זהות 2081260". 

יוער כבר כאן כי הכיתוב "נזיר" במקום "נזירה" הופיע גם בנסח רשם המקרקעין שעמד לפני הבנק עת נערכו מסמכי המשכנתה.

כעבור מספר ימים, ביום 11/2/97, חתם מוניר על "הסכם הלוואה במטבע חוץ" (להלן: "הסכם ההלוואה"). בסעיף 7(ד) להסכם ההלוואה, הוסכם כי בכל עת שהלווה (מוניר) יהא חייב לבנק כספים, יהא הבנק רשאי לעשות שימוש מלא בזכות השעבוד לסילוק הסכומים המגיעים לו, כשללווה מצדו לא יהיו כלפי הבנק טענות מכל מין וסוג ביחס לכך. בסעיף 9(ב) להסכם ההלוואה הצהיר הלווה כי נכס המקרקעין המפורט בתוספת א' להסכם הינו בבעלותו המלאה והמוחלטת וכי הוא נקי מכל זכות אחרת לטובת צד שלישי. בסעיף 9(ג) הובהר כי הלווה ממשכן ומשעבד לטובת הבנק את נכס המקרקעין המפורט בתוספת א' להסכם ומצהיר כי הנכס בבעלותו המלאה ואינו משועבד אלא לבנק בלבד. בסעיף 9(ה) להסכם, הותנה כי אם לא יסלק הלווה במועדו ובמלואו כל סכום שהתחייב בו, כי אז יהא הבנק רשאי לממש בעצמו את השעבוד.

נספח א' להסכם, או כפי שכונה "תוספת א' להסכם הלוואה במטבע חוץ", הנו טופס סטנדרטי הכולל סעיפים שעניינם מטרת ההלוואה, סכום ההלוואה, תקופת ההלוואה ועוד, אשר יש להשלימם תוך הוספת הפרטים הנדרשים ומילויים בכתב יד. בסעיף 9 להסכם, שעניינו "בטחונות להלוואה", נרשם בכתב יד בסעיף קטן א' "שעבוד קרקע".

כמו כן, חתם מוניר עוד באותו יום (11/2/97) על טופס בקשה למתן אשראי, לצורך מתן ההלוואה האמורה, שם הבהיר כי ההלוואה מבוקשת כנגד שעבוד המקרקעין של המנוחה, תוך שנרשם בסעיף שעניינו הביטחונות המוצעים "שעבוד קרקע של האמא לח-ן...". מנהל הסניף אישר, במקום המיועד לכך בטופס, את ההלוואה "כנגד שעבוד הקרקע ששוויה 145 א' $ במרווח 44%".

עם חתימת הסכם ההלוואה, ניתנה למוניר הלוואה במטבע חוץ בסך של 5,600,000 יין יפני, ששווייה דאז נאמד בסך של 150,000 ש"ח להחזר ב-60 תשלומים. אין חולק כי מוניר לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק ולא השיב את כספי ההלוואה, וביום 2/3/00 הגיש הבנק בקשה למימוש המשכנתה. בו ביום, מונתה עו"ד וייל לשמש כונסת נכסים על המקרקעין לצורך מכירתם. 

טענתו המרכזית של הבנק היא כי בשטר המשכנתה נפלה טעות עת נרשם בשוגג שמה של המנוחה הן כלווה והן כממשכנת, ואילו שמו של החייב מוניר, בנה של המנוחה, נעדר ממנו. עוד נטען כי ההלוואה ניתנה למוניר כנגד שעבוד המקרקעין של המנוחה, אשר שימשו בטוחה להלוואה.

על פי הנטען, במהלך הליכי המימוש, ייצג עו"ד עאוני נדאף את המנוחה, והלה ניהל בשמה משא ומתן עם הבנק, תוך שהוא מקבל הצעות לפדיון הקרקע ופועל כדי לנסות "לשחרר את הקרקע מהשעבוד", כפי שציין בעצמו במכתב שהפנה לכונסת הנכסים, לאחר תחילת הליכי המימוש.

לטענת הבנק, ביום 5/3/01 העביר עו"ד נדאף לבנק הסכם מכר מקרקעין שהכין עבור המנוחה, לפיו ביקשה המנוחה למכור את המקרקעין לקונה מטעמה. לפי סעיף 4 להסכם, תמורת סך של 100,000$ תרכוש חברת מנסור ח'ורי נכסים והשקעות (2000) בע"מ את הזכויות בחלקה, כשמתוך סכום זה ישולם סך של 20,000$ למנוחה עם החתימה, סך של 53,000$ יימסר לעו"ד וייל לסילוק יתרת החוב המגיע לבנק מהמנוחה לפי הסכם השעבוד ולצורך הסרת השעבוד, ויתרת התמורה תועבר למנוחה תוך שבוע מיום ביטול השעבוד על המקרקעין. בסעיף 7 להסכם צוין כי לא רובץ על המקרקעין כל שעבוד נוסף מלבד השעבוד לבנק. יצוין כי הסכם זה, שנחתם בידי החברה בלבד ולא בידי המנוחה, לא יצא לבסוף אל הפועל והליכי המימוש נמשכו כסדרם.

בסיומם של הליכי המימוש הממושכים, נמכרו המקרקעין ביום 16/10/01 לג'רייס קובעין (להלן: "הקונה"), ופרטי המכירה נמסרו למנוחה, באמצעות בא כוחה.

ביום 17/10/01 אישר רשם ההוצאה לפועל את המכירה, וביום 29/10/01 נרשמה הערת אזהרה לטובת הקונה, ג'רייס קובעין, בלשכת רישום המקרקעין.

ביום 8/4/02 פנתה המנוחה אל כונסת הנכסים, באמצעות בא כוחה, וביקשה להפסיק לאלתר את הליכי מימוש המשכנתה ומכירת הנכס. ביום 12/7/04, כשלוש שנים לאחר מכירת הנכס, הגישה המנוחה לרשם ההוצאה לפועל בקשה לביטול הליך המכירה, ובעקבות בקשה זו, הורה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב הליכי המכירה, כולל אישור המכירה, עד להכרעת בית המשפט בתובענה שיגיש הבנק ביחס לשאלה אם ניתן היה בנסיבות העניין לפתוח בהליכי מימוש משכנתה, מקום בו לא קיים חוב של הממשכן עצמו.